חיפוש מהיר

1. להבין מה זו בכלל אמיליה רומאניה

הישראלים כבר מכירים היטב את רומא, ונציה ופירנצה. הם למדו כבר מזמן על פלאי טוסקנה. הם ביקרו כבר בחורבות פומפיי, חקרו את המערה הכחולה בקאפרי, ראו את נאפולי וחזרו כדי לספר. אבל רק לאחרונה הם מתחילים להכיר גם את אמיליה רומאניה.

אמיליה רומאניה (Emilia Romagna) היא מחוז בצפון איטליה המשלב – ניחשתם נכון – את המחוזות ההיסטוריים אמיליה ורומאניה. היא ממוקמת בין מחוזות ונטו (בו יושבת ונציה) ולומברדיה (מילאנו) למארקה וטוסקנה, ונושקת לים האדריאטי ממזרח. בירת המחוז היא בולוניה, ובשטחו נמצאות עוד 340 ערים, ביניהן פארמה, מודנה, פרארה, ועוד שמות שאתם אולי מכירים ממשחקי היורוליג (הי, רג'ו אמיליה!).

אמיליה רומאניה היא אחד המחוזות הגדולים באיטליה – היא מתפרשת על פני 22,446 קמ"ר (יותר מישראל) ומאכלסת כ-4.4 מיליון תושבים. היא גם אחד המחוזות העשירים בארץ המגף. יש לה היסטוריה מפוארת (למשל, האוניברסיטה העתיקה ביותר בעולם השוכנת בבולוניה); תרבות מפותחת; רצועת חוף נהדרת; תעשיית רכב נוטפת סטייל; ואוכל טוב. המון אוכל טוב.

2. לאכול ראגו בולונז

על מה אתם חושבים כשאתם חושבים על איטליה? אפשר להניח שבין הדברים שעולים מיד בדעתכם, בין הפיצה לטירמיסו, זה ספגטי בולונז. כולם אוהבים ספגטי בולונז, כולם גדלים על ספגטי בולונז, וכולם חיים עם השקר שמה שהם אוכלים זה ספגטי בולונז. אז לא.

רוטב הבולונז קיבל את שמו מהעיר בולוניה בה נולד. אבל אם תגיעו לבולוניה – בירת חבל הארץ אמיליה רומאניה – תגלו שהחיבור בינו לבין הספגטי הוא המצאה חוץ-איטלקית שעצם אזכורה יזכה להרמת גבה במקרה הטוב, ולגירוש מהמדינה במקרה הרע.

לבולונז שלהם קוראים הבולונזים "ראגו בולונז", והם מבשלים אותו במתכונות שונות עוד מהמאה ה-18. ראגו הוא תבשיל בשר הנפוץ באיטליה (בעיקר בבולוניה ובנאפולי), והראגו בולונז הוא אולי המפורסם שבראגואים. הוא מורכב מבשר טחון (לרוב של עגל) שמתבשל בבישול ארוך (משעה וחצי ועד 4 שעות) לצד מרכיבים משתנים: פנצ'טה (בטן חזיר משומרת), יין, חלב, רסק עגבניות וירקות ארומטיים. את הראגו נוהגים להגיש עם פסטה טליאטלה – אטריות ביצים שטוחות ורחבות. אבל לא עם ספגטי. הו לא.

ראגו בולונז מעולה תוכלו למצוא כמעט בכל מסעדה וטרטוריה (מסעדה כפרית) באמיליה רומאניה, ואפילו להתנסות בעצמכם בבישול בסדנאות הבישול המוצעות לתיירים ולמקומיים. אחת כזו היא "Il Salotto di Penelope" של צמד נשים  איטלקיות (ודוברות אנגלית) המנהלות מטבח אליו מגיעות קבוצות על מנת ללמוד את רזי הכנת אטריות הפסטה. באדיבות ובסבלנות אין קץ הן מלמדות בשלנים חובבים ככושלים (כמו הח"מ) איך מרדדים בצק עד לעובי של נייר פרגמנט, ואיך יוצרים ממנו את הצורות שהופכות לעשרות סוגי האטריות שממלאות את המטבח האיטלקי. אומר זאת כך: אם אני הצלחתי ליצור אטריות פפיון ורביולי, כל אחד יכול. תוכן הסדנה משתנה בהתאם להעדפות המבקרים, היא אורכת כשלוש שעות ועולה החל ב-80 יורו למבוגר ו-20 לילד. העבודה מסתיימת, כמובן, עם אכילת הפסטה – ומי שאכל פסטה טרייה שנעשתה באיטליה מחומרי הגלם המשובחים ביותר, יודע שמכאן כבר יהיה קשה לחזור לאחור.

3. לראות מכוניות איטלקיות במוזיאון

כ-50 ק"מ צפון-מערבית לבולוניה נמצאת מודנה (Modena) – העיר שנמצאת במוקדו של "עמק מכוניות העל". האחראי המרכזי לכך הוא אדם בשם אנזו פרארי – ודי בשם כדי להסגיר את האחריות שלו למיתוג של העיר.

פרארי היה בצעירותו נהג מרוצים ועבד לפרנסתו בחברות הרכב המקומיות. ב-1929 הקים עבור אלפא רומיאו – בה עבד ובמדיה התחרה – את קבוצת המרוצים סקודריה פרארי. פרארי פיתח את רכבי הקבוצה וגייס לשורותיה עשרות נהגים, אבל אלפא התקשתה לתקצב את הפרויקט. לבסוף עזב פרארי את החברה, ולאחר ארבע שנות צינון הקים חברה משלו. אולם רק לאחר מלחמת העולם השנייה הקים את החברה שהפכה לימים את שם משפחתו למילה נרדפת לרכב יוקרתי עם סטייל איטלקי.

את הסיפור המלא על פרארי נוכל לראות בקרוב בסרט שייעשה על חייו (רוברט דה נירו עתיד לגלם את דמותו). עד אז, אפשר לקפוץ למוזיאון בעיירה מראנלו(Maranelloo) הנושא את שמו של פרארי ומציג מפגן ראווה של רכבי מרוצים ומכוניות יוקרה – אדומות, אבל לא רק – עם הסטייל הייחודי שהעניקו להן פרארי וממשיכי דרכו, ועם הסוס הצוהל בחזית. כל כך הרבה סטייל במקום אחד לא תמצאו גם בשבוע האופנה בפריז. הכרטיס לא זול – 15 יורו למבוגר ו-5 יורו לילד – אבל לראות את כל הפראריים יחדיו זו חוויה ייחודית. מדובר במוזיאון לכל דבר – כזה המציג יצירות מופת תחת קורת גג אחת. אפשר גם לקנות כרטיס משולב מוזל ולבקר במוזיאון פרארי השני, הנמצא במודנה עצמה (18 ק"מ ממראנלו), ולהשלים את החוויה.

מודנה, כאמור, מכונה "עמק מכוניות העל", ולשם כך נחוץ יותר ממפעל פרארי אחד במראנלו. גם מזרטי, דוקאטי, למבורגיני ופגאני (ובעבר גם בוגאטי ודה טומאסו) התמקמו באזור, לצד חברות נוספות, קטנות יותר. גם הן מציעות מוזיאונים וביקורים במפעלים, כמו מוזיאון למבורגיני בסנטה אגתה (sant'agata), מוזיאון דוקאטי בבולוניה ומפעל פגאני בסן ססרו סול פנרו (san cesario sul panaroo). אפשר גם לבקר במוזיאון דל'אוטו, המציג (חינם ובתיאום מראש) רכבי אספנות ישנים של קבוצת אספנים מקומית, במוזיאון סטנגוליני הצנוע והחינמי (גם כן בתיאום מראש), ועוד.

4. להתרשם מהאוספים של אומברטו פאניני

אחד ממוזיאוני הרכב הנהדרים שמציעה מודנה למבקריה הוא זה של פאניני שבסיטאנובה (cittanova). מאות אלפי ילדים ברחבי העולם חייבים לאומברטו פאניני חלק נכבד מילדותם – הוא הביא לנו את אלבומי מדבקות הכדורגל.

חברת פאניני לייצור מדבקות ואלבומים הוקמה ב-1961, והיה זה האח אומברטו שפרץ את גבולות המגף והפיץ את בשורת המדבקות לעולם לפני הגביע העולמי ב-1970 (כן, זה שכולנו זוכרים כהעפלה היחידה של נבחרת ישראל למונדיאל). הטריק של קלפים שהם מדבקות בעצמם – ללא צורך בדבק על מנת להדביקם באלבום – נראה היום מובן מאליו, אבל אז הוא היה פורץ דרך.

והטריק הזה אכן פרץ את הדרך של הפאנינים לתהילת עולם. המפעל של האחים עדיין מפיק מדבקות ואלבומים (וגם ספרים, חוברות קומיקס ועוד), והתרחב עם השנים מהכדורגל גם לענפי ספורט וליגות אחרים כמו ה-NBA וה-NHL (ליגת ההוקי האמריקאית). במודנה נמצא מוזיאון פאניני, האוצר את כל החוברות שהופקו במפעל מאז הקמתו ועד היום. אם זה לא מרגש אתכם, אני לא יודע איפה גדלתם.

חוץ ממדבקות, האחים פאניני הקימו גם את "Reccolte Fotografiche Modenes" – חברה שמתעדת את ההיסטוריה של מודנה במאות אלפי תמונות וגלויות. וחוץ מכל זה, הייתה לפאניני – כיאה לבן מודנה – חיבה גדולה למכוניות יפות, וגם את הכסף לרכוש אותן. האוסף שלו – המוצג בהאנגר בחוות "הומברה",  לא רחוק מהעיר – כולל עשרות מכוניות וינטאג', אופנועים, ואפילו טרקטורים ישנים שעושים חיבור יפהפה בין הפרקטיקה – הטרקטורים שהחליפו את הבהמות בעבודת השדה – לאסתטיקה. הכניסה למוזיאון, הנמצא בין העיירות באג'וורה וקוגנטו, חינמית, אך מותנית בתיאום מראש. המוזיאון פתוח בין מרץ ליולי ובין ספטמבר לאוקטובר.

ואם אנחנו כבר בחווה של פאניני, בואו נדבר רגע על גבינת פרמזן

5. לראות גלגל גבינת פרמג'נו רג'אנו

כמו ששמפניה רק היין התוסס המיוצר בחבל שמפיין, וגורגונזולה היא רק הגבינה הכחולה המיוצרת בלומברדיה ובפיימונטה, כך גם הפרמזן הוא מותג אוכל עם שיוך גאוגרפי חד-משמעי. אכלתם גבינת פרמזן שלא יוצרה באמיליה רומאניה? עבדו עליכם.

העניין הזה הגיע ב-2008 עד לבית המשפט לצדק של האיחוד האירופי, כשהנציבות האירופית התייצבה נגד גרמניה בטענה שזו לא שומרת על התקן האיטלקי המחמיר. הגרמנים, שטענו כי "פרמזן" בגרמנית הוא מונח שגור לגבינה קשה שאפשר לגרד, נדחו על הסף.

בחוות הומברה, שמאכלסת את אוסף המכוניות של פאניני, מייצרים את הפרמג'נו רג'אנו – הגבינה האיטלקית המקורית, עם תו התקן הרשמי ומערך הפיקוח הקשוח שמתלווה אליו. פאניני – מעריץ גדול של האזור בו נולד – ביקש למצוא דרך להפיק את מה שהוא מחשיב כגבינה הכי טובה בעולם באופן הכי טוב בעולם, ולשלב בין המסורות העתיקות של ייצור הגבינה באזור לטכנולוגיה המתקדמת. הרעיון של פאניני היה ליצור חווה אורגנית במעגל סגור, מקום שבו יתבצע כל תהליך ייצור הגבינה: מגידול הפרות וחליבתן, דרך הפקת הגבינה והשרייתה, ועד ליישונה במשך חודשים ארוכים. החלק החשוב ביותר מבחינתו היה כבר בתחילת התהליך, בגידול הפרות - פאניני האמין שהצלחתה של הגבינה טמונה בתזונתן של הפרות.

היום מייצרת חוות הומברה 6,000 ליטר חלב ו-12 גלגלי גבינה מדי יום. חנות המפעל מציעה למכירה מבחר מהן, ברמות יישון שונות. ספוילר: כולן מעולות.

6. להבין מה ההבדל בין חומץ בלסמי לבלסמיקו טרדיציונלה

דברים שאתה לומד באיטליה: פסטה איטלקית טרייה לא דומה במאום לזו משקית הפלסטיק שבסופר; פרמזן אמיתי זה רק פרמג'נו רג'אנו; ולא טעמת מימיך חומץ בלסמי עד שלא טעמת בלסמיקו טרדיציונלה. ואם ההבדל בין האורגינל לחיקוי הוא עוד בגדר הסביר כשמדובר בפסטה ובגבינה, הרי כשזה מגיע לחומץ, מדובר בהבדל של שמיים וארץ.

החומץ הבלסמי מיוצר במודנה מאז המאה ה-11. בעבר הוא היה שמור לאצילים ולמיוחסים. לטרדיציונלה ("המסורתי", לעומת ה"אינדוסטריאלה" התעשייתי) יש צבע כהה, מרקם סירופי וטעם חמוץ-מתוק עשיר וייחודי. על התהליך הארוך שעוברים הענבים בדרכם להפוך לחומץ אפשר ללמוד בסיורים המוצעים ביקבים המקומיים. החומץ מיושן במשך שנים בסוללות של חביות, נמזג מחבית לחבית, מתאדה ומתחדד עד לתמצית חומץ יוצאת דופן. למי שהכיר כל חייו רק את החומץ התעשייתי יראו שני סוגי החומץ כשונים לא פחות משמן ומים.

איך תדעו שמדובר בבלסמי האמיתי? דרך טובה אחת היא לבחון את התווית – כמו הפרמג'נו, גם הבלסמיקו הוא מותג מוכר המיוצר רק במודנה וברג'יו (ומומלץ לתאם מראש ביקור באחד היקבים המקומיים, דוגמת "Gruti"). ואם לא, תבדקו את מדבקת המחיר – מדובר בחומץ במחיר של יין. והנה הדרך הכי טובה: סעו למודנה.

7. לקרוע את פארקי השעשועים

בקצה הדרום-מזרחי של אמיליה רומאניה יושבת רימיני (Rimini) ומשתזפת על חוף הים האדריאטי. זו עיר נופש נהדרת שמזכירה במשהו את ערי החוף הישראליות (אבל עם שיק איטלקי בלתי נמנע). יש לה רצועת חוף ארוכה ותיירותית באופייה, מסעדות, בארים וחיי לילה פעילים (מועדון קוקוריקו דרומית לעיר הוא אחד המקומות היפים והמפורסמים בסצנת הלילה האיטלקית).

שמו של הבמאי פדריקו פליני נקשר לנצח בשמה של רומא בזכות סרטים כמו, ובכן, "רומא". אך פליני הוא דווקא בנה של רימיני, בה חי ועבד בצעירותו. חוויות ילדותו של פליני ברימיני, באיטליה המוסולינית של שנות ה-30, מונצחות בסרטו "זיכרונות" מ-1973. בעיר מצוי מוזיאון פליני, האוצר חלק גדול מהאוסף הפרטי של הבמאי. הכניסה אליו חינם.

לא רחוק מרימיני תמצאו אטרקציות בשפע לילדים בגילם, לילדים ברוחם, ולמבוגרים שרוצים לשבת על כוס אספרסו וגלידה בזמן שהילדים עומדים בתור לרכבת הרים. איטליה אין מיניאטורה היא המיני ישראל המקומית, עם המוצגים  ההיסטוריים והתרבותיים שיש לאיטלקים להציע: מגדל פיזה, הקולוסאום, ונציה, וכל שאר האטרקציות התיירותיות שמצדיקות ביקור בפני עצמן, אבל בינתיים, גם מודלים מוקטנים זה בסדר. המחירים משתנים בהתאם לעונה (10-22 יורו למבוגר, 7-16 לילד), וגם בהתאם לגובה: ילדים מתחת לגובה 100 ס"מ נכנסים חינם. לילדים עד גובה 140 ס"מ יש מחיר מוזל. בחיי.

לא רחוק מהעיירה ראבנה (Ravenna) נמצא מיראבילנדיה – אחד מפארקי  השעשועים הגדולים והמרשימים באירופה. בפארק תמצאו, בין השאר, את גלגל הענק השני בגובהו ביבשת (90 מ'), ואת רכבת ההרים במים הגבוהה ביותר (60 מ'). השנה מציע הפארק אטרקציות חדשות, ובהן מופע פעלולנים הוליוודי בשיתוף מותג מכוניות הצעצוע "Hot Wheels" של "מאטל", ומתחם דינוזאורים בהשראת הסרט "עולם היורה". מחירי הכרטיסים (ברכישה מראש באינטרנט), המקנים כניסה למשך יומיים: 30 יורו למבוגר, 25 לילד. תמורת כמה יורו נוספים (8.5 למבוגר, 7.5 לילד) תוכלו לרכוש כניסה גם לפארק המים הצמוד, מירביץ'.

דינוזאורים תוכלו למצוא השנה גם באולטרמארה – פארק שעשועים חינוכי בריצ'ונה (riccionee). בפארק, שמשלב אלמנטים בידוריים עם אמביציות פדגוגיות, אפשר למצוא תצוגה שנעשתה אף היא בהשראת עולם הדינוזאורים, כולל בובות דינוזאורים שירשימו את הילדים וצמחייה בת התקופה. ועם זאת, העיקר באולטרמארה הם בעלי החיים שעדיין בחיים, כמו העופות הדורסים המאולפים המשתתפים במופע מרהיב בו הם מרחפים מעל ראשי הצופים, והדולפינים המשעשעים את הקהל – כנהוג בפארקים מסוג זה – בקפיצות אקרובטיות ובהתזות מים. הצוות מבטיח שתנאי המחייה של הדולפינים נשמרים בקפידה, ועם זאת - לא מומלץ לצופי "בלאקפיש". המחירים לכרטיס המקנה כניסה ליומיים: 25 יורו למבוגר ו-20 לילד. ניתן לרכוש גם כרטיסים המשלבים ביקור באולטרמארה לצד אטרקציות נוספות באזור, כמו איטליה אין מיניאטורה. עוד אטרקציות בסביבה: פארק השעשועים הוותיק פיאבילנדיה, הדולפינריום של רימיני, גן החיות הימי אקווריו די קתוליקה, פארק המים אקווה פאן ועוד.